פסק-דין בתיק ת"ק 005265/03

1.         התובעת סעדה במסעדת הנתבעת.

עם כניסתה למסעדה הניחה את מעילה על קולב שבשטח המסעדה.

לאחר סיום הארוחה ניגשה לקולב ליטול את מעילה, ואז גילתה שהוא נעלם.

התובעת תובעת מהנתבעת את שוויו של המעיל.

הנתבעת טוענת, כי היא אינה אחראית לאובדן המעיל.

2.         מחלוקת עובדתית אחת ניטשה בין הצדדים בתיאור האירוע: לדברי התובעת, היא הונחתה לתלות את מעילה על הקולב על ידי המארחת (מלצרית) של הנתבעת, עם כניסתה למסעדה.

המארחת, דקלה פרץ, הכחישה גירסה זו בעדותה (עמ' 2 ).

אינני מוצא חשיבות מיוחדת למחלוקת זו. בין שהתובעת הופנתה על ידי המארחת להניח את מעילה על הקולב, ובין שהתובעת עשתה זאת מיוזמתה, בעצם הימצאותו של הקולב בשטח המסעדה גלומה הזמנה של הנתבעת והפניה לאורחיה להניח מעיליהם עליו.

מכל מקום, אני מאמין לגרסת התובעת בנדון. יש להניח שפרטי המקרה זכורים לה טוב יותר מהעדה, שהיא המארחת הקבועה (עדותה, עמ' 2),ומארחת אורחים רבים בערבים רבים. העדה לא זכרה היטב גם פרטים אחרים של האירוע. כך העידה שהאירוע היה ביום שישי (עמ' 1), שעה שהתובעת העידה כי זה היה יום חמישי (עמ' 2), וכך העידה שהתובעת אמרה לה שהמעיל נרכש בניו-יורק, דבר שהוכחש על ידי התובעת, אשר העידה כי כלל לא היתה בניו-יורק (עמ' 2).

3.         אחריותה של הנתבעת:

            יש לראות בנתבעת כ"שומר שכר", כהגדרתו בסעיף 1(2) ל חוק השומרים, התשכ"ז-1967:

            "השומר נכס או מקבל תמורה בעד השמירה או שיש לו בשמירתו טובת הנאה אחרת לעצמו, ואיננו שואל, הוא שומר שכר".

            סעיפים 2(א) ו-(ב) לחוק השומרים מוסיפים וקובעים:

            "(א) שומר חינם אחראי לאובדן הנכס או לנזקו אם נגרמו ברשלנותו.

              (ב) שומר שכר אחראי לאובדן הנכס או לנזקו, זולת אם נגרמו עקב תוצאות שלא היה עליו לחזותן מראש ולא יכול היה למנוע תוצאותיהן: אך כשהמטרה לשמור על הנכס הייתה טפלה למטרה העיקרית של החזקתו, פטור השומר אם אבדן הנכס או נזקו נגרמו שלא ברשלנותו".

            החוק מבחין בין שומר שכר אשר השמירה היא המטרה העיקרית של החזקתו, דהיינו כאשר הנכס נמסר לו לשם שמירה, לבין שומר בחינם, או שומר שכר שהשמירה היא טפלה למטרת החזקתו. הראשון אחראי לכל נזק פרט למקרה שלא היה יכול לחזותו מראש ולמנוע את תוצאותיו, ואילו שני האחרים חייבים רק אם אובדן הנכס או נזקו נגרמו על ידי רשלנותם (ראו: ע"א 341/80, עלי נ' ששון, פ"ד לו(3) 281, 287).

            בנסיבות המקרה שלפנינו, נראה לי כי יש מקום לקבוע את מעמדה של הנתבעת ביחס למעיל כמעמד של שומר שכר, כשהמטרה לשמור על המעיל הייתה טפלה למטרה העיקרית של החזקתו, כמשמעותו בסעיף 2(ב) סיפא, קרי: כמעמד של שומר שכר בעל אחריות מופחתת.

            כך נקבע במקרה דומה שנדון ב-בר"ע 281/95 בכלר נ' סיבוני, דינים מחוזי, כרך כו(4) 732, שם צוטט מתוך מאמרו של ד"ר מ. חשין, שמירה ושומרים - לפירוש סעיף 1 לחוק השומרים תשכ"ז-1967, משפטים ג', 137, 165:

            "מבחן עזר לקביעתה של טובת הנאה ימצא בשאלה, אם היחסים בין הצדדים הם אישיים או מסחריים. ביתר דיוק: האם עושה השומר את השמירה כטובה אישית לבעל - בחינת אהבה שאינה תלויה בדבר - או אם נעשית השמירה באורח טפל למסגרת עסקית שמנהל השומר. במקרה האחרון, להבדיל מהמקרה הראשון, עשויה לקום הנחה שהשמירה היא שמירת שכר... בעל מסעדה הנוטל מעיל מלקוחו ומחזיק בו במקום שיועד לדבר, שומר שכר הוא (גם אם אינו גובה תשלום מיוחד עבור השמירה), באשר המסגרת הקובעת היא עסקית: תשלום עבור הארוחה הכולל גם שירות לוואי".